הנץ הנראה והנברשת
יש כמה ראיות
בש"ס שזמן הזריחה לגבי תפילה כוותיקין הוא זמן הנץ הנראה, כלומר הזמן שהשמש
מופיעה מעל האופק המזרחי האמיתי. במשנה ב'
בפרק א' דברכות תנן:
מאימתי קורין
את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן; רבי אליעזר אומר, בין
תכלת לכרתי. וגומרה עד הנץ החמה וכו'.
ומהי ההגדרה של
הנץ? בירושלמי, על המשנה הזאת, כתוב בשם
רבי זבדיה בריה דרבי יעקב בר
זבדי בשם רבי יונה "כדי שתהא החמה מטפטפת על ראשי ההרים". לכאורה זהו הנץ הנראה. וכן הבין הביאור הלכה (סי' נ"ח ד"ה
"כמו שיעור שעה אחת") שהביא את הירושלמי והסבירה וז"ל העת שהחמה
מתחלת לזרוח על ראשי ההרים עכ"ל.
בסנהדרין (מב, א) הגמרא נותנת דוגמה על עדות הפסולה לגבי דרישות וחקירות. כתוב שם:
א"ר שימי
בר אשי ...... אחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר לאחר הנץ החמה עדותן בטילה פשיטא אלא אחד אומר קודם הנץ ואחד אומר בתוך הנץ הא נמי פשיטא מהו דתימא
הא בגילויא קאי וזהרורי
בעלמא הוא דחזא קמ"ל.
רש"י (שם) הסביר למה העדות בטלה וז"ל: הנץ החמה סימן מובהק הוא ואין לטעות עכ"ל. הגמרא לא חילקה בין אופק הררי לבין אופק מישורי. הזריחה היא כאשר השמש נראית לבן אדום ולא קודם לכן. זמן זה אינו תלוי בצורת האופק.
במסכת ברכות (ז,
א) כתוב:
תנא משמיה דר' מאיר בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם
בראשיהם ומשתחוים לחמה מיד כועס הקב"ה.
ברור שהמלכים רק השתחוו לשמש הנראית. המאירי (שם) כתב שהגמרא מיירי בזמן הזריחה. מובן מאליו שיש איזורים בעולם שהשמש עולה מעל הרים. בכל זאת, עפ"י פשט המאירי, המלכים המתינו עד הנץ הנראה שהוא נקרא "זמן שהחמה זורחת". (התוספות בע"ז דף ד,ב כתבו שמיירי בשעה השלישית שהוא הזמן שהמלכים קמים בבוקר.)
במסכת פסחים (צג, ב) כתוב שאורך הזמן בין עלות
השחר לבין הזריחה הוא הזמן שאדם הולך במרחק של חמישה מילין. הזמן הזה שווה
לזמן שלקח ללוט ללכת מסדום לצוער. רש"י מסביר (שם) שהוא הזמן ל"חמה
לצאת בעוביו של רקיע". משמע מכל
זה שחושבים את הנץ החמה כזמן שאינו תלוי בגובה הצופה או בצורת האופק, כלומר הנץ
המישורי. ויש עוד ראיה לזה. הגמרא למדה
שלוט עזב את סדום בעלות השחר והגיע לצוער כש"השמש יצא על הארץ"
(בראשית, יט, כג). לפי הטופוגרפיה של היום הרי מואב והרי אדום
גורמים איחור בזריחה לצופה העומד בחוף המערבי של ים המלח כעשר דקות. (כמובן האיחור גדול הרבה יותר בחוף
המזרחי.) ודאי איחור זה לא ניקח בחשבון של
החמישה מילין.
אכן יש לתרץ כל קושיות אלו עפ"י מה שכתוב
בירושלמי ברכות דף ז,ב פרק א הלכה ב:
אמר רבי חצנא
מאיילת השחר עד שיאור המזרח אדם מהלך ארבעת מילין משיאור המזרח עד שתנץ החמה ארבעת
מיל. ומניין משיאור המזרח עד שתנץ החמה
ארבעת מיל דכתיב (בראשית יט)
וכמו השחר עלה וגומר וכתיב (שם) השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה. ומן סדום לצוער ארבעת מיל יותר הוון אמר רבי זעירא המלאך היה מקדר לפניהן הדרך.
יש לומר לפי
הירושלמי שהזריחה בעמק הירדן ביום שנהפכו ערי הכיכר היתה
בזמן של הנץ המישורי הואיל והמלאכים קדרו את ההרים. המהרש"א בפסחים
(שם, ד"ה מעלות השחר כו') כתב שזה גם מסביר למה קיי"ל במסקנא של הגמרא שאורך
הזמן בין עלות לזריחה הוא ארבעה מילין ולא חמישה מילין וז"ל:
במסקנא קאמר
"ויאיצו" (בראשית יט) שאני ומפרש בירושלמי
המלאך מקדיר לפניהם הדרך ופי' שהיה משווה להם העקוב למישור כמו מקדרין בהרים דמס' עירובין ויש
לדקדק דא"כ לפי המסקנא מנלן דשיעור משיעלה עמוד השחר עד
הנץ החמה ד' מילין וכ"ש בהדיא בירושלמי דיליף ליה נמי מהאי קרא ואימא דע"י קפיצת המלאך הלך בשיעור זה דהא
ה' מילין הויא וכדמשני
"ויאיצו" שאני וי"ל לפי דעת הירושלמי לא קפץ לו הדרך אלא שקדר לו
ההרים והחכמים שיערו בארץ ההיא שהקידור פיחת חלק חמישית
וכיון שאמר רבי חנינא שה' מילין הויא
והקידור השווה ליה ד' מילין ולוט הלך לו כל זה מעלות
השחר עד הנץ החמה יליף לה שפיר אף לפי המסקנא וק"ל.
לכן י"ל שהגמרא בפסחים (שם) באה ללמד אותנו שאורך זמן בין
עלות השחר לנץ המישורי הוא ארבעה (חמישה)
מילין. יש להשתמש בנץ הזה כדי לחשב דברים
התלויים בשעות זמניות כמו חישוב של "דרך רחוקה" (הנושא של הגמרא
שם) או שאר זמני היום הנוגעים להלכות פסח.
לעומת זאת הגמרות האחרות הנ"ל עסקו בזמן תחילת ראיית השמש שהוא זמן
הנץ הנראה. יש להשתמש בזמן הזה בשביל זמן
קריאת שמע ותפילה כוותיקין או בדברים התלויים בראיית השמש ממש שהוא זמן הנץ הנראה.
[כדאי להזכיר שלפי המהרש"א השיפוע של האדמה בין
סדום וצוער היה גדול עד arccos(4/5), ששווה
37 מעלות!]
הראיה הטובה
ביותר שזמן הנץ הנראה קובע זמני קריאת שמע ותפילה כוותיקין היא הסוגיה של
הנברשת. כתוב בגמרא יומא (לז, ב):
הילני אמו עשתה נברשת של זהב וכו': תנא בשעה שהחמה
זורחת ניצוצות יוצאין ממנה והכל
יודעין שהגיע זמן קריאת שמע מיתיבי הקורא את שמע שחרית
עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין
ואנשי מעמד מאחרים אמר אביי לשאר עמא
דבירושלים.
בלי ספק הנברשת היתה מראה את הנץ הנראה מעל האופק ההררי. אבל יש לשאול האם הנברשת ראתה את הנץ מעל האופק
הקרוב של הר הזיתים (1.5 ק"מ מזרחה מהר הבית) או את הנץ מעל ההרים הרחוקים של
הרי מואב (40-70 ק"מ מזרחה מהר הבית). יש בזה, לכאורה, מחלוקת ראשונים התלויה
בפשט המשנה ביומא (לז, א) דתנן
"הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתח
היכל". עפ"י
דקדוק לשון המשנה מקום הנברשת היה בתוך האולם מעל הפתח ההיכל בין גובה פתח ההיכל
(עשרים אמות, מידות פ"ב, מ"ג) לבין גובה פתח האולם (ארבעים אמות, מידות
פ"ג, מ"ז). פתח ההיכל היה שש
עשרה אמות בפנים בתוך האולם (מידות פ"ד, מ"ז). יוצא מזה שהנברשת היתה
נראית רק לעומדים בעזרה. אכן רש"י
פירש את הגמרא (יומא, שם) "אמר אביי לשאר עמא דבירושלים" כך "לשאר
עמא הבאים בעזרה". וכן פירש המאירי
(יומא, שם). ברם, הריטב"א
כתב (יומא, שם):
אמר אביי לשאר עמא דירושלם
פי' דההוא סימנא דנברשת אינו לאנשי משמר ואנשי מעמד אלא לשאר כל העם שבירושלם. ודקארי לה סבר דכיון שבתוך המקדש היה
הסימן מסתמא לא היה אלא להיות סימן למשרתים במקדש.
יש להקשות על פירוש
זה איך "כל העם שבירושלים" ראו את הנברשת אם היתה
"בתוך המקדש". אולי
כוונת הריטב"א היא שהיה במקום המקדש,
וצ"ע. גם התוספות (יומא, שם, ד"ה אמר אביי) לא
כתבו כרש"י. אלא הם פירשו "שאר
עמא שבירושלים" כך "לשאר עמא דבירושלים שאין יודעין לכווין כוותיקין".
אפשר שתוספות למדו שלשון המשנה "על פתח ההיכל" הוא לאו דווקא. אלא המשנה ר"ל מעל פתח ההיכל,
כלומר בגג ההיכל, ומכוון כנגד פתח ההיכל.
עפ"י מה שידוע לנו היום הר הבית היה בקצה
המזרחי של העיר. ראה את המפה הטופוגרפית
למטה. (הקו העבה המנוקד מסמן את הגבול הדרומי של העיר העתיקה של
היום. מקום המקדש הוא ספקולטיבי בלבד.)
לפי זה קשה להבין איך רוב ירושלים ראו את
הנברשת אפילו אם היתה בגובה גג ההיכל הואיל והיתה פונה למזרח. ואולי
הנמצאים בעזרה הודיעו לשאר העם בירושלים את זמן הזריחה ע"י הרמת דגלים
וכדומה, אך העיקר חסר מהספר. י"ל שהנברשת היתה בגובה מסוים
מעל הגג. בכל אופן, החשבון של קו הראיה שעשינו (בשימוש המודל הטופוגרפי של ארץ ישראל) לא דורש
שהנברשת תהיה גבוהה יותר מגג ההיכל (מאה אמות, שהוא 60 מטר בקרוב לפי שיעור החזו"א) כדי להיות נראית בכמעט
כל ירושלים של זמנם.
בציור א' למטה ציירנו פרופילים של האופק המזרחי
שהנברשת היתה נראית אם היתה
בגובה פתח ההיכל בגובה גג ההיכל, או מעל גג ההיכל. החשבונות נעשו ע"י שימוש של המודל
הטופוגרפי המחושב של ארץ ישראל (DTM). השיעור
של האמה הוא לפי החזו"א (60 ס"מ). החשבונות האלו
מניחים שגובה אבן השתייה (741 מטר' היום), כלומר גובה רצפת ההיכל, לא השתנה
ממה שהיה בעבר.
ציור א': פרופילים אופק המזרחי שהיה נראה מהנברשת
יש להסיק מציור א' שאם הנברשת היתה נמצאת בתוך האולם (שיטת רש"י, מאירי) אז שאר העם
המתינו לזריחה הנראית עד 18 דקות אחרי הזריחה המישורית (שכל מעלה בזוית ראיה גורם
בערך 5 דקות של איחור בזריחה). ואפילו אם
הנברשת היתה נמצאת קרוב לגובה גג ההיכל, בכל זאת הר
הזיתים היה מסתיר את הזריחה כארבע דקות בחלק של הקיץ והאביב. במצב זה, הזריחה
הנראית לנברשת היתה דומה לזריחה המישורית רק בחצי השנה. בחלק של החורף, הזריחה היתה
מוקדמת מהזריחה המישורית. רק אם הנברשת היתה נמצאת בערך 9 מטר מעל גובה גג ההיכל היה האופק הנראה
לנברשת דומה לאופק של הרי מואב.
הרדב"ז כתב בתשובה (חלק ב' סימן תרל"ט) שכבר בזמנו
אבן השתייה היה בגובה ב' קומות ( בערך 8 מטר) משאר רצפת הר הבית. המצב הזה נשאר עד היום (תראה את המפה
לעיל). בכל זאת אין ראיה שגובה האבן
השתייה עצמו השתנה מזמן חז"ל.
בשנת תרנ"ג יצא פסק מפורסם של המהרי"ל דיסקין. הוא אמר שיש לנכות את ההסתר הקרוב של הר הזיתים
בחישוב של הזריחה של ירושלים, אבל אין צורך לנכות את ההסתרים
הרחוקים של הרי מואב. פסק זה נרשם בספר
הנברשת ע"י מחברו הרב דוד שפיטצער וז"ל:
וודאי אין שום סברא לחשוב את
הנץ לפי הראייה מן הגגות. כי נכון וישר
הוא זה אשר חז"ל גבלו לנו ההרים הבינונים לראות
משם הנץ. וגם כנים דבריכם אשר מדוקדק כן
בלשונם שאמרו ההרים בה"י הידיעה. ולא אמרו כשזורחת על הרים גבוהים. ואת המעכב הזריחה (פעה"ק
בקיץ) דהיינו הר הזיתים צריכים וודאי לנכות.
בשביל שהוא קרוב אלינו במאוד. אבל הרי
מואב. אעפ"י שלפי מראית עין אדם הם
נראים כמעכבים ומכסים הזריחה. אעפ"כ
אין צריכים לנכות אודותם מאומה. כי רחוקים
הם מאתנו יותר ממהלך יום א'.
לכאורה יש להקשות על פסק זה איך מותר לנכות את
הר הזיתים אם באמת הוא משפיע מאוד על הזריחה שהיתה
נראית מהנברשת בזמן חז"ל (ציור א'). ומה המקור לחלק בין ההסתרים
עפ"י מרחקם הואיל ולא היה חילוק כזה לגבי הנברשת. פסק הזה ג"כ שונה משל הביאור הלכה (הנזכר
לעיל בתחילת המאמר). שלפי המהרי"ל דיסקין פירוש הירושלמי (שם) "מטפטפת על ראשי
ההרים" הוא הזמן שרואים את הנץ
לצופה העומד על ראשי הרים. (ובמבט הראשון פירוש זה סותר את הסוגיה של
הנברשת). ברם, הביאור הלכה פירש שהוא
"העת שהחמה מתחלת לזרוח על ראשי ההרים".
זהו הזמן שהזריחה נראית לצופה המסתכל לראשי הרים, כגון הזריחה שהיתה נראית מהנברשת.
יש ליישב את פסק של המהרי"ל
דיסקין, אם נימא שסבר (אולי
כמו התוספות והריטב"א) שהנברשת היתה גבוהה מעל גובה גג בית המקדש עד כדי כך שלא היתה נסתרת ע"י הר הזיתים. (אולי חז"ל שמו אותו
בגובה כזה כדי להיות במקום הגבוה ביותר שבירושלים. לכן היתה
נראית משם הנץ החמה המוקדמת ביותר שבעיר-- שזהו הנץ החמה לכל ירושלים.) זה מסביר למה המהרי"ל
דיסקין חילק בין הסתרים קרובים ורחוקים. שהשאלה היתה איך
לחשב את הנץ הנראה לירושלים. ז"א,
האם יש לכלול בחישוב את האיחורים הנגרמים ע"י הסתרים קרובים או לנכות
אותם. והוא השיב להם, שהואיל והאופק של
הרי מואב היה נראה מהנברשת אין צורך לנכותם. שהם רחוקים כל כך שהם נראים מכל ראשי
ההרים הקרובים. ועוד יש לומר שכוונתו היתה שהרי מואב הם כל כך רחוקים (יותר ממהלך יום אחד) שאינם
נכללים בגדר של ראשי הההרים הקרובים. אבל יש לנכות את הר הזיתים שהוא גופו הוי
"ראשי ההרים" שיש לעמוד עליהם כדי לראות את הנץ. שתפקיד הנברשת היה לפעול כצופה העומד על ראשי
ההרים. ומה שהיה נראה מהנברשת היה דומה
מאוד לזריחה הנראית מראש הר הזיתים הואיל והרי מואב רחוקים (שאופק רחוק נראה דומה
לשני צופים קרובים). אז פירושו של "ניכוי" הוא, שהם ראשי ההרים הקרובים
ולא נכללים בחשבון.
ויצא מזה שאין ראייה מפסק המהרי"ל
דיסקין לנכות הסתרים קרובים אא"כ יש מקום קרוב
לעיר, כמו הר הזיתים, שיכולים לראות משם מעבר להסתרים
אלו, וזו כוונת הירושלמי הנ"ל ("ראשי ההרים"). במה שפשט זה קובע את זמן הנץ כזמן שרואים את גוף
השמש, אז הוא שווה בפרט זה לפסק הביאור הלכה הנ"ל (שג"כ קבע את זמן הנץ
כזמן שמתחילים לראות את גוף השמש).
אולם, הפסק של הביאור הלכה מסתדר ג"כ עם שיטת רש"י ומאירי
שהנברשת היתה סימן לנץ לאלו הבאים לעזרה הואיל ויש
להמתין עד תחילת ראית השמש אע"פ שראייתה איחרה ע"י הסתרים קרובים. נוסף על כך המציאות (ציור א') מכריעה שגם הרים
קרובים היו מסתירים ומאחרים את הנץ הנראה מהנברשת, ואין ראיה מהנברשת לנכותם.
לוחות של הנץ הנראה
לארץ ישראל וחלק גדול של העולם ניתן להשיג בחינם מאתר www.zemanim.org או בהזמנה מהמחבר בטל'/פקס: 972-2-5713765.
כתובת המחבר:
חיים קלר
הרב פאטל 56
ירושלים, 97430 ישראל