לוחות "חי" לארץ ישראל

(גרסה: תשס"ז)

א. הנץ הנראה

לוחות של זמני זריחה ושקיעה אינם דבר חדש, כמובן. הייחוד בלוחות "חי" הוא שהם הראשונים בהיותם לוחות המכילים את זמני הזריחה הנראית והשקיעה הנראית ממש (ראה לקמן את המאמר על לוחות הקודמים של הנץ לירושלים). מה פירושו של דבר, ולמה זה חשוב? למשל לגבי הזריחה, ישנן לפחות שלוש דרכים להגדירה. הראשונה נקראת זריחה אסטרונומית. היא מתייחסת לזמן שבו השמש מופיעה לעיני הצופה בגובהו העכשווי, בניכוי כל האובייקטים ההרריים באופק (החץ הכחול). הסוג השני של זריחה נקרא זריחה במישורית. הוא מתייחס לזמן שבו השמש נראית באופק שטוח לצופה בגובה האופק (החץ הירוק). זוהי הזריחה המתפרסמת על ידי המצפים של הצי, ומודפסת בעיתונים בחו"ל. הסוג השלישי נקרא זריחה נראית, והוא מתייחס לזמן שבו השמש נראית למעשה, מעבר לאופק האמיתי (החץ השחור).

מהו סוג הזריחה המתאים לעניין תפילת שחרית? התלמוד הירושלמי, בפרק הראשון של מסכת ברכות, אומר בשם ר' זבדי בשם ר' יונה שהזריחה (לעניין קריאת שמע) היא כאשר קרני השמש מתחילות להאיר את ראשי ההרים. באותו מקום, הגמרא מספרת שר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא המתינו מלומר קריאת שמע עד שהופיעה החמה בראשי ההרים. ה'ביאור הלכה' (או"ח סימן נ"ח ד"ה כמו) מסביר שהגמרא קובעת בכך את ההלכה שזמן הזריחה לעניין תפילה הוא כאשר השמש נראית באופק. התלמוד הבבלי, בפרק ראשון של מסכת ברכות (דף ז' עמוד א'), מתארת איך ה' כועס ברגע מיוחד ביום, בזריחה, כאשר כל מלכי אומות העולם משתחווים לשמש. כמובן, הם השתחוו לחמה הנראית.

חז"ל אומרים במשנה שבמסכת מגילה (דף כ עמוד א') שמצוות הנעשות ביום ניתנות להיעשות לכתחילה רק לאחר הזריחה, אף שהיום מתחיל כבר בעלות השחר. רש"י מסביר שהדין הוא כך, כדי שלא יהיה ספק שהלילה עבר. הר"ן מרחיב, שאין הכל בקיאים איך להבחין בדיוק בין הלילה לעלות השחר, ולכן אנו מחכים עד הזריחה, כדי שיהיה ברור לכולם שהלילה עבר. נראה שהר"ן רומז שרק כאשר החמה נראית (כלומר, לאחר הזריחה הנראית) אין ספק שהלילה עבר. נראה שה'משנה ברורה' (בסימן תקפ"ח ס"ק ב') הבין כך את דברי הר"ן. ה'משנה ברורה', כאשר הוא דן בזמן תקיעת שופר, מביא תחילה את דברי הר"ן (למעלה), ולאחר מכן מצטט את דברי ה'פרי מגדים', שאין צורך לחכות עד שכל החמה נראית לעניין תקיעת שופר, אלא מספיק לחכות עד שהחלק הראשון של החמה ייראה. שוב, נראה שה'משנה ברורה' הכריע שהזריחה המתאימה לעניין מצוות היום היא הזריחה הנראית. דבר זה גם מתאים למשנה במסכת יומא (דף לז עמוד א'), המתארת את הנברשת שתרמה הלני המלכה לבית המקדש. הנברשת שיקפה את קרני השמש בזמן הזריחה הנראית על מנת שהכל יידעו שזמן קריאת שמע הגיע (התוס' [שם דף לז עמוד ב' ,ד"ה אמר] מסבירים שה'וותיקים' היו יכולים לזהות זמן זה ללא עזרת הנברשת, ועל כן יכלו לסיים את קריאת שמע מיד לפני הזריחה הנראית, ואז להתחיל בתפילת שמונה עשרה.

בכל אופן, התלמוד הבבלי במסכת פסחים (דף צג עמוד ב') אומר שההפרש בין השקיעה לצאת הכוכבים הוא כהפרש בין עלות השחר לזריחה. ברור שמדובר כאן בזריחה האסטרונומית (כיוון שההפרש בין עלות השחר לזריחה הנראית אינו בהכרח שווה להפרש שבין השקיעה לצאת הכוכבים). למעשה, אין זו סתירה לגמרות שהבאנו למעלה. הגמרא בפסחים עוסקת בחישוב זמני היום (שעות זמניות), אשר בשבילם יש להשתמש בזריחה האסטרונומית או במישור. לעומת זאת, הגמרות שהבאנו למעלה עסקו בזמנים המתאימים לקריאת שמע ושמונה עשרה. למטרות האלה יש להמתין עד לזריחה הנראית. מדוע? ה'מאירי' על מסכת ברכות (דף ט ע"ב) מסביר שייראת ה' הנוצרת על ידי תפילת שמונה עשרה מאזנת את חוסר יראת ה' המתגלה על ידי רוב האומות. על כן, הרגילו היהודים את עצמם להתפלל באותו זמן שאותן אומות מתחילות את עבודת השמש, כלומר, בזמן שהחמה מתחילה להיראות.

כנראה מסיבות אלה מנהג ארץ ישראל הוא להמתין מלומר את תפילת שמונה עשרה עד הרגע של הזריחה הנראית, ו'מציון תצא תורה'. המטרה של לוחות אלה הוא להעניק את האפשרות הזו לקהילות יהודיות נוספות.

למעשה, איך נגדיר את הזריחה הנראית לערים הבנויות בעמקים ובראשי גבעות, כמו ברוב הערים בעולם? בדרך כלל המקומות הגבוהים יראו את הזריחה לפני המקומות הנמצאים בעמקים. האם על כל בני העיר להשתמש בזריחה הנראית מהמקומות הגבוהים, או שמא לכל אחד יש זריחה משלו? כמוזכר לעיל, המשנה ביומא (דף לז עמוד א') מספרת שהלני המלכה תרמה נברשת זהב לבית המקדש השני כדי שתשקף את השמש ברגעים הראשונים של הזריחה. הגמרא (שם לז עמוד ב') מביאה ברייתא האומרת שעל ידי כך הכל בירושלים יכולים היו לדעת שזמן קריאת שמע הגיע. ידוע, שכבר בתקופת הבית השני, רוב ירושלים הורחבה בכיוון נחל קדרון וגיא בן הנום. העיר אז הורחבה מהמקומות הנמוכים האלה צפונה ומערבה לשטח גבוה יותר. לכן רוב העיר לא היתה רואה את הזריחה באותו זמן שנראית ע"י הנברשת. אכן הזריחה הנראית על ידי תושבי החלקים הנמוכים של ירושלים בחדשי הקיץ הייתה לפחות 15 דקות לאחר הזריחה הנראית על ידי הנברשת בבית המקדש (תראה את הציור); למרות זאת, היה רק זמן אחד של זריחה לכל העיר (לפי התוספות והריטב"א), וזו הייתה הזריחה הנראית המוקדמת ביותר. שאין עושים אגודות אגודות בעיר אחת. עוד דוגמה לזה היא בגמרה שבת (קיח עמוד ב), ששם אמר רבי יוסי יהא חלקי ממכנסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בציפורי (ולא אמר מנכנסי שבת בחלק התחתון של טביריא וממוציאי שבת בחלק העליון של ציפורי). מזה מובן שאנשי ערים אלו נהגו לפי שקיעה אחת לכל העיר אע"פ שערים אלו נבנו על מדרון של הר והיה הבדל גדול בשקיעה הנראית לחלקים שונים של ערים אלו. (הוכחה זו, לשימוש בזמן הזריחה הנראית המוקדמת ביותר לכל העיר, מובאת בחלקה בתשובות "שפתי ישנים" לרב משה נחמיה כהנויו, בן זמנו של מהרי"ל דיסקין.)

הזריחה הנראית מעורפלת לעיתים על ידי הפרעות מקומיות ביותר. בדוגמה הקיצונית ביותר, אדם בתעלה עמוקה לא יראה את הזריחה עד חצות היום. קורה לפעמים שאופק הזריחה לעיר שלמה מוסתר על ידי הפרעות הרריות. זה היה המקרה של ירושלים בסוף המאה ה- 19, כשכל האוכלוסיה גרה במה שאנו מכירים היום כעיר העתיקה. אופק הזריחה הוסתר במשך חצי שנה על ידי הר הזיתים, המרוחק בקצת יותר מקילומטר אחד מהקצה המזרחי של העיר העתיקה. השאלה כיצד יש לנהוג במקרה כזה הובאה לפני ר' יהושע לייב דיסקין. הוא הוציא פסק דין (הובא ב"הנברשת", עמ' נח-נט), שאין להתחשב בהרים קרובים מאוד כמו הר הזיתים, אך יש להביא בחשבון הרים רחוקים, כמו הרי מואב (המרוחקים בין 40-70 ק"מ מירושלים). בכל אופן, לא ניתנה הגדרה המחלקת בין הרים קרובים לרחוקים. [אינו ברור איך המרי"ל דיסקין התישב את פסקו עם הסוגיה של הנברשת שמשמיעה לנו להיפך (שאין מנכים את הרים קרובים ובמיוחד הר הזיתים). אולי הוא סבר שהנץ שהיה נראה ממקום הנברשת לא היה שונה הרבה מהנץ שהיה נראה מהר הזיתים. וכל איחור בזריחה שהיתה נראית מהקרקע היה נגרם ע"י הגובה הנמוכה של הצופה. אז אין להתחשב בהסתרים כאלו שניתן לעקבם ע"י תצפיות ממקום גבוה יותר. לכן בלוחות שלנו לארץ ישראל (לוחות בכורי יוסף) החשבנו את כל ההרים באופק עד כמה שמאפשר הדיוק של המודל טופוגרפי של ארץ ישראל. כך גם נהגנו לגבי לוחות חי של העולם.

לכאורה, יש ראיה מהגמרות הנ"ל לשימוש בזמן אחד של זריחה לעיר שלמה רק לגבי ערים קטנות בסדר גודל כירושלים מזמן בית שני עד זמן החיד"א [שהקיל להחשיב ירושלים כעיר אחת לגבי זמן השקיעה (בברכי יוסף ,או"ח סי' שלא ס"ק ז)].   בכל זאת, רוב הפוסקים של ירושלים מסכימים שירושלים של היום (המשתרעת על פני כ- 16 ק"מ מדרום לצפון, וכ- 15 ק"מ ממזרח למערב) הולכת על פי זמן הזריחה כפי שהיא נראית מהמקומות הגבוהים ביותר בירושלים (הזריחה הנראית הראשונה אינה נראית מאותו מקום בכל יום, כיוון שהשמש זורחת מעל חלקים שונים באופק ההררי בחלקים שונים של השנה).  לעומת זאת ,יש מניינים בירושלים שמחמירים ומשתמשים בלוחות לזריחה  המוקדמת ביותר שנראית אך ורק מנקודות הגבוהות בתוך "רדיום חיפוש" קטן מסביב השכונה שלהם.  (ניתן להשיג לוחות של השכונות לשלש ערים: חיפה, ירושלים, וצפת באתר של לוחות "חי" ).

ג. שקיעה הנראית

כמו שיש ג' שיטות לזמני זריחה (ראה התמונה הא' לעיל) ה"ה לגבי שקיעה.  בעשרות השנים האחרונות, אחרי יציאת הלוח של רב טוקצינסקי זצ"ל, התחילו אנשים בירושלים לנהוג, בין לקולה ובין לחומרה, כשיטתו שהיא שקיעה האסטרונומית המבוססת על ניכוי כל הסתרים הנמצאים מסביב הצופה.  מקור בגמרא לשיטה הזאת היא הסוגיה של שבת (קיח עמוד ב) א"ר יוסי יהא חלקי ממכנסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בצפורי, וכתב  רש"י (שם) וז"ל: מפני שהיא [טבריא] עמוקה ומחשכת מבעוד יום וסבורין שחשכה וממוצאי שבת בצפורי שיושבת בראש ההר שם אור גדול ומאחרין לצאת עכ"ל.  משמע  שמעיקר הדין אין מחשבים את הקדמת השקיעה בגלל הסתרים.   וזא לשונו הרב טוקצינסקי בספרו "בין השמשות" (דף מ'): גם כסוי ההרים לדעתנו ברור שאינו מעלה ואינו מוריד, השקיעה מתחת ההרים הרי זה כמו שקיעה מתחת לחומת העיר ואין הפרש בין מכסה של תולדה לבין מכסה העשוי מבניא וכמש"ל שלא יתכן לומר שזה שיושב בעמק עמוק תחשב לו לשקיעה בם בשעה אחת אחר הצהרים למשל כששוקעת לו החמה אחרי ההרים הגבוהים ואח"כ כשיעלה אותו האיש על ההר יחזור אליו שוב היום זהו דבר שלא ישוער עכ"ל. וכן משמע בשו"ת אגרת משה (או"ח סי צ"ז) וז"ל: וגם עיין בפי' ר' נסים גאון שכתב דבטבריה שהיתה נמוכה היו יושביה מקבלין עליהם השבת משקה"ח אצלם ושקיעתה לשם קודם שקיעתה במקומות הגבוהים ומי שמקבל עליו באותה השעה הרי עשה סיג לעצמו והוא משובח מן היושבים במקומות הגבהים, א"כ מפורש ג"כ שהוא רק סיג להיושבים בטבריא עכ"ל.  אכן כן פסק המ"א באו"ח סי רל"ג ס"ק ז' בשם הדרכי משה וזה לשונו הד"מ: מהרי"ל היה מתפלל מנחה בשעת הדחק סמוך לצ"ה ואמר אע"פ שנראה בעיר לילה מ"מ עדיין יום הוא כמ"ש ר"י יהא חלקי ממכנסי שבת בטבריא עכ"ל הד"מ, וע"ז כתב המ"א (שם) וז"ל: וזהו דווקא בעיר שבתיה גבוהין או שיושבת בעמק עכ"ל.  והוסיף ע"ז המחה"ש (שם) וז"ל: דאי באמת מקרי לילה (בטבריא) מאי רבותייהו ולמה אמר ר"י יהא חלקי עמם עכ"ל.

באמת יש חילוקי דעות בפירוש הסוגיה של "יהא חלקי".  רב איסר זלמן מלזר זצ"ל כתב (מובא בסוף הספר של הרב טוקצינסקי "בין השמשות", וגם בספרו "אבן האזל") וז"ל: אינני מכיר בה חילוק שמחלק בין עומק שמנכין מדינא את כיסוי ההרים לבין גובה, שמדינא אין לנכות את הגובה, ולדעתי כשם שבגובה מתאחרת החמה להתכסות כך גם בעמק ממהרת להתכסות ואם החליט בעומק שאין להתחשב עם הכיסוי מדינא, כך גם בגובה אין להתחשב עם הגובה, ואולי נאמר לחלק בין מקום שההפרש קטן לבין מקום שההפרש גדול, אם אפשר לעלות או לירד ממנו למישור לפני השבת או בסוף השבת חושבים שם כמו במישור, ואם אי אפשר לעלות בזמן ההפרש אפשר שאין מנכין, ואולי יש גם להסביר עפי"ז מש"כ הר"י מיגאש דטבריא וציפורי אין ביניהם תהום שבת עכ"ל.  ולכאורה משמע מדבריו שאין מאחרין זמן השקיעה בגלל גובה ההר, אלא רק עושים פשרה להחליק את ההרים והעמקים להיות כמישור.  ויש שיטה שלישית בהבנת הסוגיה הנ"ל כמובא בשו"ת הר' נסים קרליץ שליט"א וז"ל: מ"מ נראה דאף לדברי רש"י אין לנו ראיה דהקובע הוא המקום הגבוה ולא המקום הנמוך אלא כששני המקומות סמוכים זה לזה כטבריא וציפורי שהם סמוכים זה לזה כמ"ש הר"י מיגאש וציפורי סמוכות זו לזו.  אבל כששתי מהקומות מרוחקים זה מזה אין לנו ראיה להחשיב את שקיעת החמה במקום הגבוה גם למקום הנמוך ויש לנהוג כל מקום לפי מה שהוא דכשהחמה שוקעת באותו מקום זהו זמן השקיעה של אותו מקום. וכאן המקום להוסיף כי התורה ניתנה לכל מקום לדון בזמני היום והלילה כפי מה שהוא, וכמו שהיה נהוג עד היום שכל מקום נקבע דינו לפי מקומו ולא עפ"י חישובים מדעיים וידיעות מדעיות שרואים למרחקים או בצורות שונות את כדור הארץ כאילו אין הרים וגבעות והכל מישור, ולפיהם משתנים דיני התורה, וזה ודאי לא יעלה על הדעת.  סוף דבר הדברים נוגעים לאיסורי שבת ולעוד דיני התורה ואין להקל בזה כלל עכ"ל.  ואולי בגלל סברות המחמירים סירב המהרי"ל דיסקין זצ"ל לחלק בין הסתרים קרובים לבין הסתרים רחוקים לגבי קביעת זמן שקיעה לשבת, כמובא בספר הנברשת (עמ' נח-נט).

למסכנה, הואיל ופוסקי זמננו כתבו על חשיבות קבלת סיג לזמן קבלת שבת (כמובא לעיל וגם ראה שו"ת אגרות משה או"ח ח'א סי צ"ז) ראוי לנהוג לכתחילה כמותם ולכן חישבנו זמני שקיעה הנראית לארץ ישראל.  נוסף לזה חישבנו זמני שקיעה הנראית לשכונות בירושלים, חיפה, שערים אלו יושבות גם בהרים וגם בעמקים  (המעוניין בזמנים אלו יש לבקר באתר של לוחות "חי") .

ג. זמנים הנראים בלוח "חי"

זמן הנץ החמה הנראה בלוח "חי" מוגדר כזמן אשר בו צופה רואה לראשונה את הנקודה העליונה של עיגול החמה בזמן זריחתה מנקודה כלשהי בתחום היישוב - מידי יום ביומו.

וכן השקיעה הנראית מוגדרת בלוח זה כזמן אשר בו צופה רואה לאחרונה את הנקודה העליונה של עיגול החמה בזמן שקיעתה מנקודה כלשהי בתחום היישוב - מידי יום ביומו.

הגדרות אלה עולות ממשמעות דברי הגמ' במס' יומא הנ"ל (דף לז עמוד ב) ומדברי הברכי יוסף (או"ח סי' שלא ס"ק ז) לגבי שקיעת החמה, וז"ל: כל שנראה שמש אפילו משהוא אפילו בראש הדבר הגבוה יותר שיש בעיר - מונין מאותו יום וכשאין נראה כלל בשום דבר - מונין להבא. וכן נתפשט המנהג וכו'. עכ"ל. ובדומה לזה, לגבי הנץ החמה, כתב האשל אברהם מבוטשאטש (מהדו"ת, או"ח סי' פט) וז"ל: אודות נץ החמה ... י"ל שכל העיר מקומו בכך וכל שבשום מקום מעירו נץ החמה נראית בראש אילנות או הרים דסביב הוה ליה נץ החמה היטב. עכ"ל. וכאן משמע שיתכן וניתן לכלול גם מקומות גבוהים שבסביבות העיר כחלק מן העיר.

למעשה, ברוב היישובים בארץ ישראל, לפחות אחד מהאופקים האמורים, במזרח או במערב, מוסתר ע"י הסתרים קרובים למדי, שלרוב הפוסקים אין להתחשב בהם לענייני קביעת הזריחה והשקיעה הנראים (עיין בספר הנברשת עמ' ד-ו, ובשו"ת אגרות משה או"ח סי' צז עמ' קנז, ועוד). אך גם אם היינו מתחשבים בהסתרים אלו, אי אפשר היה לקבוע זמנים מדויקים, כמו שיתבאר להלן בסעיף ז'. מאידך, גם לא רצינו לכלול את הזמנים המתקבלים לאחר החישוב של ניכוי ההרים הקרובים, היות ולא מצינו הגדרה מוחלטת במהות מה הם ההרים הקרובים שצריכים לנכותם, ומה הם אלה שאין לנכותם. על כן זמנים בלוחות שמבוססים על עיכוב השמש ע"י הסתרים קרובים מסומנים ע"י צבע בהיר.  (ראה עוד בזה לקמן בסעיף ח').

נקודות התצפית בתחום היישוב שבהן ניתן לראות את הנץ החמה לראשונה ואת שקיעת החמה לאחרונה, אינן חייבות להיות קבועות מידי יום ביומו. בדרך כלל נקודה זו היא במקום הגבוה ביותר ביישוב, אך אם מדובר ביישוב גדול, שמשתרע על פני כמה ק"מ (במיוחד מצפון לדרום), יתכנו ימים שבהם ניתן לראות את הנץ החמה לראשונה (או את שקיעת החמה לאחרונה) דוקא במקום יותר נמוך, וזאת עקב זווית הראיה השונה לכיוון האופק ההררי, כאשר באותו יום מאותו מקום רואים את השמש למשל בין שני הרים שבאופק. תופעה זו מודגשת יותר כאשר ההרים שבאופק קרובים יותר לנקודת התצפית. ומאחר שזמני הזריחה והשקיעה משתנים לפי מקום וגובה הצופה בתוך תחום היישוב, יש צורך להגדיר מהן גבולות התחום לענין זה, ורק בגבולות אלו יש להתייחס למקומות שמהם ניתן לראות את הנץ המוקדם ביותר או השקיעה המאוחרת ביותר. דבר זה דורש עיון גדול, כאשר ישנן אפשרויות שונות להגדרה, כגון תחום היישוב שבו יש סמיכות של בנינים (בפחות משבעים אמה ושיריים), או תחום היישוב הנמצא בתוך אזור העירוב, או תחום היישוב הנמצא בתחום השבת שלו (כולל אלפיים אמה לכל כיוון מרבוע העיר) וכו'. כמובן שבמקומות יישוב גדולים כגון אזור גוש דן, אין להתייחס כלל לגבולות המוניציפליים העירוניים, שאין להם שום משמעות הלכתית לנושא זה, ויתכן שלכל האזור כולו יש להשתמש בזמנים אחידים כמבואר לעיל.

בלוח זה החלטנו לכלול בתחום ה"יישוב" לעניין חישובי זמני הנץ החמה המוקדם ביותר וזמני השקיעה המאוחרת ביותר, במקום שאין נהוג אחרת, את כל המקומות הבנויים שביישוב וסביבתו, הסמוכים זה לזה בתוך כמה מאות מטרים, וכן גם את המקומות הגבוהים, אף שאינם בנויים, שקרובים לעיר בתוך כמה מאות מטרים. החלטה זו היא כמובן פשרה מסויימת בין ההגדרה המצמצמת (של רצף שבעים אמות ושיריים בין בתים) לבין ההגדרה המרחיבה (של תחום שבת אלפיים אמה). נראה שניתן לסמוך בכך על משמעות דברי המהרי"ל דיסקין במה שהסכים למדוד את זמני הזריחה בירושלים מפסגת הר הזיתים (ספר נברשת עמ' נח) אע"פ שלא היה מחובר לעיר העתיקה בתוך השיעור של שבעים אמה ושיריים. ונראה דהטעם לזה, הוא משום שלגבי דיני זמני היום אי אפשר לומר שבשטח קטן יחסי שולט גם יום וגם לילה בבת אחת ודומה כעושה אגודות אגודות בעיר אחת (ועיין עוד בזה בספר נתיבות השלום דף קע ע"ב). משא"כ בדיני עירובי חצרות שתלוי בעניין דירת אדם ששייך רק במקום שקרוב לו ממש, שאז נוח להשתמשותו, ורק בזה קבעו את השיעור של שבעים אמות ושיריים.

ד. רמת הדיוק בחישובים

דיוק החישובים מוגבל ע"י שני גורמים: (א) השפעת תנאי מזג אויר שונים מהממוצע על שבירת קרני השמש. (ב) אי דיוקים בגבהים של המודל הטופוגרפי הממוחשב, עקב טעויות אנוש בבנייתו ממידע הכלול במפות טופוגרפיות.

לגבי הגורם הראשון, באשר רוב השינויים במזג אוויר חריג מהממוצע מתהווים רק באחוז קטן של חלקו הסופי של מסלול כניסת קרני האור לאטמוספירה, דהיינו במזג אוויר חריג שקרוב מאד לקרקע, שינוים אלו מוסיפים רק כרבע דקה של אי דיוק בזמנים כידוע לנו מהשוואות מדוקדקות שערכנו בין הזמנים המחושבים לאלו של אלפי תצפיות שנעשו, והם:

1בירושלים בשכונת ארמון הנציב (ציור ג' דלהלן) ע"י הרב אברהם דרוק שליט"א. 2. בירושלים בשכונת נווה יעקב ע"י הרב גולן שליט"א. 3. בטלז-סטון ע"י הרה"ג אריה שולמן שליט"א. 4. בבני-ברק ע"י הרב יוסף צוריאל שליט"א. 5. בישוב חשמונאים ע"י אחד התושבים הי"ו.

לאור תצפיות אלו אנו מעריכים שאי הדיוק בלוח הנוכחי הוא לא יותר מכדי רבע דקה ברוב הגדול של ימי השנה (ציור ג'). בגלל אי דיוק זה הוספנו רבע דקה לכל הלוחות של הזריחה, ופיחתנו רבע דקה מכל הלוחות של השקיעה (שבדרך כלל, שקיעה יותר מוקדמת נחשבת כחומרא, חוץ מלזמן יציאת השבת, שעבורה יש להשתמש בלוחות המצויים לשקיעה האסטרונומית מההר- שהיא תמיד השקיעה המאוחרת ביותר).

לגבי הגורם השני, חוסר הדיוק שבו אינו משמעותי כאשר קיימים רק הסתרי הרים וגבעות במרחק של יותר מעשרה ק"מ. מאידך, כאשר קיימים הסתרים קרובים יותר מחמשה ק"מ, אי-הדיוק יכול להגיע לחצי דקה ועד לכמה דקות במקרה של הסתרים קרובים ביותר. מטעם זה לא הדפסנו בשנה שעברה (תשנ"ט) לוחות של זמני הזריחה והשקיעה הנראים עבור מקומות שהאופק מוסתר ע"י גבעות או הרים קרובים מאד (פחות מחמשה ק"מ), אם ההסתר הוא יותר מחמשה אחוזים של השנה. (ובפרט כשלרוב הפוסקים, כדלעיל, אין להתחשב כלל בהסתרים קרובים כאלו). בשנה זו (תש"ס), החלטנו להדפיס זמני הנץ והשקיעה לכל ימי השנה אע"פ שיש בימים מסוימים, או אפילו בכל ימי השנה, הסתרים קרובים כנ"ל, ויתכן שזמנים אלו לא מדויקים מספיק. זמנים אלו כתובים בצבע בהיר. אין לסמוך על הזמנים הכתובים בצבע בהיר, מבלי לעשות תצפיות. למקומות בעייתיים אלו יש לחשב את הלוחות לפי כללים אחרים - כל מקרה לגופו של ענין, כפי שיתואר לקמן.

ה. מקומות שזמניהם כתובים בצבע בהיר

ניתן לחלק יישובים אלו לשני סוגים: 1. יישובים שבהם קיימים הסתרים קרובים עקב מדרון הררי העולה ללא הפסק לאורך קילומטרים רבים (כגון במקומות רבים ברמת הגולן ובשומרון), שאינו מסתבר לנכות רק את החלק הקרוב של ההסתר בלי לנכות את כולו, וגם אינו מסתבר לנכות את כולו במה שהוא ממשיך למרחק גדול מאוד. נראה שהתיקון הַסָביר למצב זה הוא למדוד את האופק הבעייתי בעזרת מכשיר אופטי ("תיאודוליט") כמובא לעיל (כל מודד מוסמך יכול לבצע מדידה זו בזמן מועט). וכן גם לגבי מקומות אחרים, היכן שקיימים הסתרים קרובים שאין צורך לנכותם, יש לבצע מדידת האופק המוסתר כנ"ל. מיישובים אלו יש לקבל מעמנו הוראות על צורת ביצוע המדידה, זאת על מנת שנוכל להשתמש בתוצאות המדידות לחישוב הלוח המדויק ליישוב זה.

2. יישובים שקיימים בהם הסתרים קרובים, שעפ"י הסברא יש לנכותם, יש לשאול שאלת חכם, ולאחר זאת לפרט לנו את מה שיש לנכות (למשל, לחשב את כל ההסתרים הקרובים ממספר ק"מ מסוים, וכדומה).

לוחות שהיו בעבר להנץ החמה "הנראה" בירושלים

רוב הלוחות שהיו בשימוש עד לאחרונה בירושלים (ואשר עדיין נמצאים בשימוש במקומות מסויימים), מבוססים על חשבונות ותצפיות שנעשו ע"י הרה"ח ר' נתנאל תפילינסקי סופר ז"ל והרה"ח ר' שמואל לעווי ז"ל (שהיה רב בית הכנסת זהרי חמה בירושלים) לפני קרוב למאה שנה. אבל הם אינם לוחות של הנץ הנארה ממש.  ר' נתנאל ביאר בהקדמה ללוח שלו שהוא מבוסס על מספר תצפיות שנעשו ממקומות גבוהים מסביב לירושלים וזה לשונו: [הר' שמואל לעווי ז"ל] עמל וכתת את רגליו על ההרים הגבוהים אשר סביב ירושלים כדי לראות שם את נקודות הנה"ח ושקיעה"ח וכו' עכ"ל. אולם ע"י בדיקה קלה מתברר כי הוא למעשה רק תוספת של ארבע דקות מידי יום ביומו באופן קבוע לזמני הנץ החמה האסטרונומי מההר (פי' הנץ שהיה נראה לצופה בגובה האמיתי מעל פני הים בירושלים, אך בניכוי כל ההרים המסתירים את האופק למזרח כולל הרי מואב). בטבלא א' דלהלן העתקנו זמני הנץ החמה מהלוח של ר' נתנאל מכמה עונות של השנה (הזמנים הם בשעון ערבי, שהשקיעה היא בשעת 24:00:00). ומתברר, כמו שאמרנו, שיש הפרש קבוע בין הנץ החמה "הנראה" להנץ החמה האסטרונומי מההר (ז"א בניכוי כל ההרים) של ארבע דקות.

לכאורה נראה שתוספת ארבע דקות אלו נעשתה רק כקירוב למצב הממוצע, שהרי המציאות היא שזמני הנץ הנראה צריכים להשתנות בכל יום מימות השנה ביחס לזמן האסטרונומי בתחום של 3-5 דקות (כמפורט בציור א' דלהלן), בהתאם למה שנקודת זריחת השמש משתנה כל יום בהדרגה לאורך האופק המזרחי ההררי שאיננו אחיד. למרות זאת, הלוח שלהם היה כנראה המדויק ביותר שניתן היה להפיק בזמנו, ולכאורה מטעם זה נעשה הבסיס של הלוח המפורסם "לוח ארץ ישראל" של הגרי"מ טוקצינסקי זצ"ל (כמבואר בספרו בין השמשות עמ' קד), ואולי ג"כ היה הבסיס ללוח של הרב משה שפירא זצ"ל (כפי שניתן לראות ע"י השוואות בין הלוח של הרב נתנאל ללוח של הרב שפירא ושל הרב טוקצ'ינסקי כמובא, אי"ה, לקמן).

ההבדל העיקרי בין הלוח המקורי של ר' נתנאל ללוחות הבאים אחריו, הוא בכך שר' נתנאל הוסיף ארבע דקות, עקב העיכוב הנגרם לזריחה בירושלים ע"י רכס הרי מואב, לזמני הנץ האסטרונומי מההר כדי להפיק ממנו זמני הנץ החמה "הנראה", ואילו הם הוסיפו שלש דקות בלבד. וזה לשון הרב טוקצי'נסקי בספרו בין השמשות (עמ' טו):

...יש מקום שרואים את השקיעה באופק הים ונראה יותר ממעלה אחת עודפת [בערך ארבע דקות], ויש מקום או זמן שרואים רק חצי מעלה יתירה. גם שונה בזה האופק המערבי מן האופק המזרחי, והאופק המערבי ארוך יותר מן האופק המזרחי, ובאופק המזרחי יש שהעודף רק כשליש או רביע מעלה או גם פחות, כאשר מדדו ובחנו (בני ישיבתנו הקודמים) הרב ר' נתנאל סופר ז"ל וחבריו "בכלי הרבע" שלהם, ולפיכך הם מצאנו (עפ"י קו חצי היום) שחצי היום השני ארוך פה מעט יותר מן חצי היום הראשון, ובטבלא שלנו (בסוף הספר) חשבנו חשבון (אמצעי)-בהפרש 3 דק עכ"ל.

טבלה ב' דלהלן תוכיח שגם הרב משה שפירא השתמש בהפרש קבוע של שלש דקות הנ"ל לכל השנה לזמני הנץ החמה "הנראה" הואיל וזמני לוחו מוסיפים על הלוח של הרב טוקצינסקי הפרש קבוע של שתי דקות (בערך) בכל זמני היום. (אחרי שכתבתי דברים אלו ראיתי מכתב מהרב שריא דבליסקי שליט"א שכבת לאבריך חשוב שרב שפירא אמר לו בזמנו שהלוח שלו מבוסס על תוספת של ג' דקות קבועות לזמני הנץ המישורי למשך השנה.)  מכאן יש ראיה ברורה שכל הלוחות האלו אינם מבוססים על תצפיות יום-יומיות שהרי האיחור של זמני הנץ החמה הנראה מזמני הנץ האסטרונומי (הנקרא נץ אמיתי ע"י ר' נתנאל) הוא משלוש דקות בחורף עד חמש דקות בקיץ (כדלעיל בציור א'). לכאורה הלוחות של הרב טוקצינסקי ושל הרב שפירא השתמשו בעיכוב המינימלי לנץ החמה הנגרם ע"י הרי מואב בחורף לכל השנה (והרב נתנאל השתמש באיחור הממוצע). על פי סברא אין טעם מוכרח מדוע יש להוסיף את זמן העיכוב המועט ביותר כקירוב לזמני נץ הנראה, ולא את זמן העיכוב הממוצע (כמו שכן עשה הרב נתנאל) או הגדול ביותר. ברור כי עקב הקירוב הנ"ל להחשיב את האופק המזרחי כאופק אחיד, נגרמו אי דיוקים בזמני הנץ החמה ברוב ימות השנה ואין להתחשב בהם כלוחות של נץ החמה הנראה ממש, במיוחד בלוח של הרב טוקצ'ינסקי, מפאת בעיות שנתעוררו בהמרת הלוח המקורי מהשעון הערבי לאירופאי. שהרי אותם זמנים שהוא הביא בשעון אירופי לא מתאימים לזמנים שהוא העתיק מהלוח של ר' נתנאל בשעון ערבי. אלא הם מקדימים בערך בשתי דקות ממה שהיה צריך לצאת מהחשבון האסטרונומי הידוע (הנקרא "שוויון של זמן") שמשתמשים בו כדי לתרגם משעון ערבי לשעון אירופאי. ובלי ספק זהו הפירוש להפרש של שתי דקות בכל זמני היום שבין הלוח שלו לבין הלוח של הרב שפירא המובא בטבלא ב'.

זאת ועוד, העובדה שהלוחות הנ"ל מבוססים על חישובי לוח ארבע-שנתי שנעשו כמעט לפני מאה שנה גורמת אי דיוק נוסף למשתמשים בהם בזמנינו. אי דיוק זה נגרם ע"י חוסר עדכון של לוח ארבע-שנתי אחרי משך זמן ארוך. הטעם לזה הוא שלוח הארבע-שנתי רק קירוב למחזור האמיתי של הלוח האזרחי. קירוב זה טוב רק לכמה עשרות שנים. בדרך כלל הלוח הארבע-שנתי שנתחשב בסביבות שנת המאה הקודמת מתקרב עוד פעם ללוח האזרחי האמיתי בשנת המאה הבאה ע"י אי תוספת של יום נוסף בפברואר (כמבואר להלן בציור ב'), משא"כ בשנים שבין 1900 ל2100, שבהם הלוח האזרחי האמיתי אינו מאבד יום על פי חוקיו עד שנת ה2100 ומטעם זה הסטייה בלוחות הנ"ל תגיע עד שתי דקות במשך הפחות קצת ממאתיים שנים שיעברו מזמן חישובם (ראה להלן ציור ב'). ואע"פ שהלוח של הרב נתנאל ושל הרב שפירא היו מחושבים בדיוק של רבע דקה, דיוק זה כמובן מאבד ממשמעותו כבר לאחר 24 שנים לאחר חישוב הלוח (בערך בשנת תר"פ בלוח של הר' נתנאל)! ברור שמטעם זה, אף אם היה מהווה את הסיבה היחידה לכך, כל הלוחות שנעשו בזמנו של הר' נתנאל, אינם יכולים בזמן הזה לשמש לזמני הנץ הנראה האמיתי.